במצב של משבר מתחיל להופיע ניכור בין הבן/בת לבין ההורים. ההורה שמשקיע את מיטב זמנו, פועלו ומחשבותיו בילדו מרגיש איך כל השקעתו יורדת לטימיון, פגיעה  קשה, בערך העצמי  וקרקע להיווצרות האשמות וכעס רב, לצד רגשות של דאגה וחמלה כלפי הילד. לעיתים קורה שההורים מתפצלים באופן חד - בין מי שדואג למי שכועס, כאשר ברור שרגשות אלה  מצויים אצל שניהם.

הילד מצידו חש אשם על כך שהוא אינו עומד בציפיות, אך באותה עת נוטה להאשים את הוריו בהתפתחותו הלקויה.  הוא חש מאכזב ומאוכזב ומשוכנע שמישהו צריך להיות אשם במצב שנוצר. הוא חש חוסר אונים והערכתו העצמית נפגעת. בלא מעט מקרים אני שומע את המשפט: "זה לא שקשה לי לקום בבוקר ולצאת למטלות החיים, זה חוסר מצב הרוח שלי בגלל הורי הבעייתים שמעכירים את האווירה בבית ובאים בדרישות לא הגיוניות". אחרים אומרים שאולי זו התורשה שסדרה להם כלים פחות טובים להתמודדות בחיים (וגם זה באשמת ההורים). ויש גם כאלה שאומרים: "אני מתנהג  כאבי או כאמי",  וכך מסירים את האחריות מעצמם ומעבירים אותה לדמות ההורית. המצב שנוצר הוא שכל דרישה לתפקוד עוברת דרך שדה של האשמות הדדיות ושאלת האחריות לחוסר התפקוד וההיתקעות. במצב כזה קשה מאוד ליצר תנועה, והתוצאה היא "היתקעות" וחוסר תיפקוד.

מצב זה של בעיות בדימוי העצמי דורש הרבה הכלה שתאפשר לצאת להתמודדות. אלא שיש כאן קונפליקט ברור ומובנה. בשעה שהילד נוטה שלא לבוא בדרישות לעצמו ונכנס למצב של הימנעות בשל חוסר ביטחון ביכולותיו, ההורה נדרש לאתגר ולעודד אותו לפעולה. מצב זה יוצר קושי רב לשני הצדדים ודורש עזרה מקצועית שמטרתה לשמר את שני המרכיבים - הכלה והבנה של הקושי אך גם תמיכה ועידוד לפעולה.