top of page
נערה בים.jpeg

צעירים במשבר - לצאת מה"תקיעות" בעזרת טיפול

מלכודת של אשמה

במצב של משבר מתחיל להופיע ניכור בין הבן/בת לבין ההורים. ההורה שמשקיע את מיטב זמנו, פועלו ומחשבותיו בילדו מרגיש איך כל השקעתו יורדת לטימיון, פגיעה  קשה, בערך העצמי  וקרקע להיווצרות האשמות וכעס רב, לצד רגשות של דאגה וחמלה כלפי הילד. לעיתים קורה שההורים מתפצלים באופן חד - בין מי שדואג למי שכועס, כאשר ברור שרגשות אלה  מצויים אצל שניהם.

הילד מצידו חש אשם על כך שהוא אינו עומד בציפיות, אך באותה עת נוטה להאשים את הוריו בהתפתחותו הלקויה.  הוא חש מאכזב ומאוכזב ומשוכנע שמישהו צריך להיות אשם במצב שנוצר. הוא חש חוסר אונים והערכתו העצמית נפגעת. בלא מעט מקרים אני שומע את המשפט: "זה לא שקשה לי לקום בבוקר ולצאת למטלות החיים, זה חוסר מצב הרוח שלי בגלל הורי הבעייתים שמעכירים את האווירה בבית ובאים בדרישות לא הגיוניות". אחרים אומרים שאולי זו התורשה שסדרה להם כלים פחות טובים להתמודדות בחיים (וגם זה באשמת ההורים). ויש גם כאלה שאומרים: "אני מתנהג  כאבי או כאמי",  וכך מסירים את האחריות מעצמם ומעבירים אותה לדמות ההורית. המצב שנוצר הוא שכל דרישה לתפקוד עוברת דרך שדה של האשמות הדדיות ושאלת האחריות לחוסר התפקוד וההיתקעות. במצב כזה קשה מאוד ליצר תנועה, והתוצאה היא "היתקעות" וחוסר תיפקוד.

מצב זה של בעיות בדימוי העצמי דורש הרבה הכלה שתאפשר לצאת להתמודדות. אלא שיש כאן קונפליקט ברור ומובנה. בשעה שהילד נוטה שלא לבוא בדרישות לעצמו ונכנס למצב של הימנעות בשל חוסר ביטחון ביכולותיו, ההורה נדרש לאתגר ולעודד אותו לפעולה. מצב זה יוצר קושי רב לשני הצדדים ודורש עזרה מקצועית שמטרתה לשמר את שני המרכיבים - הכלה והבנה של הקושי אך גם תמיכה ועידוד לפעולה.

נער על מחשב.png

המקרה של יובל

פגשתי את יובל כשהייה בן 19. בחור נבון, מומחה למחשבים ונעים לשיחה. מזה כמה שנים הסתגר בביתו, מיעט ללכת לבית הספר ולא התגייס לצבא. הוא הצליח לייצר כמה אינטראקציות חברתיות - כולן באמצעות המחשב.

לנוכח השיממון והרייקנות שאפיינו את חייו הופיעו מתחים בלתי נסבלים בינו לבין הוריו הדואגים והאוהבים ונוצרה מסכת של האשמות ואשמה.

ההתערבות שלי התבססה על מענה לחרדה החברתית שהציפה את יובל וליחסיו עם הוריו. ראשית, היה צורך להכיר בקושי ולתקף אותו באמצעות טיפול תרופתי שמעורר את הנפש לאחר תקופה של קיפאון, ומאשר לאדם את סבלו: "כן יש לי משהו".

לאחר שיחות עם יובל והוריו התחלתי להטיל עליו משימות תיפקודיות באתגר עולה. בתחילה קבענו שיובל יטייל עם כלבו, ילך לקניות, ילך לקופת חולים, יבקר קרובי משפחה ורק בסוף יחפש עבודה חלקית. כאשר יובל יצר אינטראקציות חברתיות, שוחחתי איתו עליהן במטרה לעזור לו להתמודד עם הפגיעות שחש במגעו עם אנשים במטרה לנטרל את הפירושים הפוגעניים שלו למציאות.

בעזרת תהליך ארוך וסבלני נוצר שיפור משמעותי ויובל מצא את דרכו בעבודה ולימודים בתחום המחשבים, כמובן, תוך שהוא מייצר מסגרת חברתית מצומצמת אך קיימת - מחוץ למחשב.

אני מתמחה בטיפול בצעירים במשבר. אלה שמתקשים למצוא נתיב וכתוצאה מכך סובלים מחוסר תפקוד ו"תקיעות" שעלולים להביא לקושי כרוני שאם אינו מטופל -  הוא הולך ומתפתח.

למשבר פנים רבות ומתסכלות -  חוסר מוצא, דכאון,  חרדות, דימוי עצמי נמוך ועוד.

לעיתים הילד ואחר כך המתבגר מפסיקים לבקר במערכת החינוך או אפילו בצבא.  מוסדות שמסייעים למצוא כיוון התפתחותי מתאים וייחודי. המנעות מהביקור יוצרת פער בינו לבין קבוצת השווים שמעצים את הפגיעה בדימוי העצמי ומקשה עוד יותר על חזרה לתפקוד, עשייה והנאה. 

קשה להיות הורה שמתבונן על מושא אהבתו קמל ומצטמצם ולא ממש את הפוטנציאל שבו. גם לילד או לבוגר הצעיר יש תחושות קשות של אשמה, האשמה ותסכול. מכאן הדרך להאשמה הדדית קצרה וכמעט בלתי נמנעות. 

כדי לצאת מה"תקיעות" צריך למצוא מסלול מתאים  בין הבוגר הצעיר, הוריו והחברה ולייצר קו תקשורת כחלק מיצירת תנועה מחודשת.

כאן אני נכנס לתמונה עם יכולת לפרספקטיבה נוספת והרבה ניסיון בהתמודדות עם מצבים קשים מסוג זה. תפקידי לספק מקום לא שיפוטי ומכיל וליצור אפקט של "סכר שנפרץ" ותנועה בין ההורים למתבגרים כחלק מניסיון לחזור למסלול.

bottom of page