על יכולת הריכוז המתדרדרת

באמת קשה להתרכז לאחרונה, אני מרים את הספר מתחיל לקרוא, תוך מספר שורות לא רב, אני מניח אותו בחזרה. לעיתים זה הפרעה מבחוץ שמניעה אותי לנתק את הקשב למה שקורה על הדפים. הפלפון מציץ, הבת מבקשת. לעיתים אילו הדפים בעצמם, שלא מסוגלים לרתק אותי כבר בתחילתו של המסופר ולעיתים ולמרבה הפלא, בגלל ענין לא נעים שמתגלה בהם. כזה שמעורר בך משהו לא נעים בהתמודדות מולו, אמירה קשה, משהו עם עוצמה לא מידתית הזדהות גדולה מדי, ואני בעדינותי מפסיק. כמו הסבילות לדבר, למצוא בו ענין ולהתמיד נמצאת בירידה, נראה שפעם הייתי סבלן יותר ומאפשר יותר התנסות טרם החלטה לזניחה של הניסיון להבין מה מופיע על הדף.

מה זה ריכוז בעצם, האם אנחנו נולדים אתו? מתרגלים אותו במהלך החיים? האם אפשר להשפיע עליו? נראה שהחיים העכשוויים מצמצמים בהדרגה את היכולת שלנו להתרכז בדבר, היכולת להשתהות בעניין מצטמצמת. המח דורש גירויים וסיפוקים מידיים, וכאלו שלא דורשים הרבה השקעה.

אני מחפש אשמים ואחראים למצב, מה שנוסף לחיינו בשנים האחרונות וגורם להתדרדרות/שינוי הזה הוא הפלפון שלנו. כמו הפלפון נהפך לבין לווייתו הצמוד ביותר של האדם, אפשר לכנותו בכינוי "ידידו הטוב של האדם" ומדיח את הכלב מעמדה זו אך לנוכח דברי והגילויים המצטברים בנושא ברור שהפלאפון הוא חרב פיפיות.

נראה שהמעשה האווילי הזה של לחפור פחמן מהאדמה ולפזר אותו באטמוספרה הוא לא הזיהום היחיד שהחיים המודרניים מייצרים.

הפלפון משנה את דרך ויכולת החשיבה. חברות הפלפון והאפליקציות למדו היטב את המוח האנושי וגורמות לו למוח, להיות תלוי ומותנה. החפץ הזה שמלווה אותנו לכל מקום ואנו מתבוננים בו ללא הרף בצפייה למסר חברתי מזדמן או באיזו פעילות רפטטיבית עם תגמול קטן אך מתקיים. גורם לנו להתמכר אליו ולקיים קשר מאוד תלוי במכשיר. המכשיר מביס את היכולת שלנו להשתהות ולשהות. גורם לנו לצרוך סיפוקים חסרי משמעות וכאלה שהם מיידים ונטולי מאמץ.

החיפוש אחר ענין שיכול להתבטא באמירה המוכרת של הילדות "אמא אין לי מה לעשות" תפס טרמפ על הנייד פותר הבעיות וכמו יש מה לעשות פתאום, באופן הכי שטחי ומאוד לא יצרתי.

במאמר בעיתון הארץ מה 15 לאפריל 2022, מדובר על התופעה בהרחבה. בין היתר נאמר שם שעורכי התוכן שאליו אנו חשופים למדו לספק לנו מידות אקראיות של ענין, כאשר נמנע מאתנו תוכן רציף ובעל משמעות כי המוח אוהב אקראיות כך אנחנו נתקלים בשפע של נונסנס מתסכל שמוצג ויזואלית באופן נעים ומושך אך הוא ריק למדי, מבחינתי זה גילוי ממש מעורר כעס, ומסביר את השטחיות ששורה בהרבה. יש כאן ממש גניבת דעת אולי אפשר לכנות זאת גניבת מוחות. אני חש בזה כבר זמן מה את הזליגה של המשמעות מהדברים ואת החיפוש התמידי אחר משהו אמיתי ואמין.

מטופל חכם וצעיר שגדל עם פלפון. אמר לי שההתבוננות במסך הפלפון משולה להתבוננות מפעם באש, כמו האש הקמאית הזאת שהפנטה וארגנו לה במשך שנים המירה עצמה לפלפון המרצד ופלאותיו. כמו הפלפון תופס את הבין לבין שיש כמה דקות בין פעילות לפעילות, הרי לא נתבונן סתם סביבנו. פעם היינו מעשנים, אולי זה הסבר חלקי להצלחה הבעייתית של הסגריה.

לצד הפלפון שמתגלה כישות טכנולוגית עם היבטים בעיתיים מאוד. יש גם את העניין של האמון, ככל שהזמנים משתנים אנחנו הרבה פחות תמימים. האמון שלנו בדבר נהייה מוגבל. כך שבמקרה של חשד ולו קל שמה שאנחנו נתקלים בו לא נאמר ממקום אוטנטי, ששוב מוכרים לנו כלום אנחנו מתנתקים. גם לזה יש משקל בבחירה שלנו לא להאמין להתעמק בדבר.

ובכלל המסר החברתי הכללי, מדבר על מה שבה מהר, עברו הימים שהיה ערך ללימודי פילוסופיה ועומק כלשהם, קרנם של מדעי הרוח בירידה והמהירות של החיים נוסקת ומשוטחת.

אוקי אז מה עושים, העולם מתחמם והמציאות מתאיידת, יופי. לא בשביל זה אני כותב את זה, כי המסקנה עד כאן תתאם להפניה לאשפוז או לפחות לדיכאון מאוד מתוקף.

אז מה שעושים, זה בעיקר לתרגל נשימות, מדיטציה יוגה, למנן את השימוש בפלפון. ולהיות מודעים, כמו תמיד לפתח מודעות. יתכן שלשחק כמה דקות סודקו במהלך היום בפלפון זה לא ענין מאוד טרגי. אך לי ברור שכניעה ללא תנאי לפלפון ולתרבות שסוחף אחריו זו בעיה גדולה.

למדיטציה ולשלוחותיה המתבססות על הכאן ועכשיו, על נוכחות בזמן הווה ולמעשה על אימון של השתהות. עיקר הבעיה היא המלחמה בסיפוקים המיידיים והריקים המוצעים לנו ומטשטשים את מחשבותינו. למדיטציה יש כוח נגדי. בלי להיכנס לדיונים פילוסופים דתיים, פשוט תרגול טכני ואימון של נשימות או תנועה.