על דמעות ידיעה ועמדה גברית

יש איזה מחשבה שכדאי לעודד בכי וביטוי רגשי, עמדה שכיחה של מטפלים ומטפלות. שכמו מתייחסת לאפשרות להזדכך לחוות קטרזסיס באמצעות פורקן שהבכי מייצר. אך בפועל, כל אדם יתקשה לרצות לבטא משהו שמכאיב לו שמרגש אותו באופן הזה, אני רוצה להסתכל על זה בזווית נוספת.

ביון פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן בריטי חשוב, מדבר על קישורים של ידיעה. על ידיעה שמתבססת ברמה הרגשית.

חוויה שאתה עובר דרכה ולמד. יש משהו בהזלת דמעות שיש בו סוג של הכרה בידע. הרגע הזה של הצפה רגשית שכמו שוטף אותך בהכרה מסוימת. בעצם מדובר גם ברגע שיכול להעיד על ידיעה. אישורי הידיעה שמתרחשים בחיינו הם מוגבלים למדי, כאשר זה קורה דרך בכי הרי שקבלנו אישור לדבר. זה היבט נוסף מעבר לצער שמקושר לעניין הבכי

חוסר היכולת להתחבר לבכי הוא כמו ערוץ חסום, אולי כמו אובדן היכולת לחלום, כמו משהו ביכולת העיבוד נחסם ולא מתאפשר. כגבר אני מכיר את הזיהוי השלילי עם האפשרות הזאת. כמו נחשב לא גברי ולא מתאפשר. בכלל סממנים לא גבריים הם בעיתיים בביטויים. אפשר לומר שבכלל נראה שגברים ונשים לא ירצו לחשוף את פגיעותם בפומבי. אבל אצל גברים באופן כללי גם בחדרי חדרים הערוץ הזה נחשב לא רצוי, ובעצם אני מתבונן על זה כצורה של תקשורת פנימית.

ננסי צודרו, פסיכואנליטיקאית שמזוהה עם הזרם הפמיניסטי ומתמודדת עם שאלות ההזדהות של גברים ונשים. מדברת על ההזדהות אצל גברים. גבר מגדיר את עצמו כלא בת. היעדר האב שנמצא פחות בבית (כך זה לפחות היה פעם) הבן מפנים תפקיד שאינו לגמרי ברור, ולא מתוך קשרים רגשיים אלה כתוצר של נתק מהאם ומהאב. הגבריות כרוכה בהכחשת קשרי התלות באם וכתוצאה מכך – הבן מנתק את עצמו מאחרים. הגבריות נבנית על סמך הדחקת הנשיות שבתוכו והפחתה מערכה. אז ברור שהבכי שמזוהה כנשי מודר ויש הימנעות גורפת בביטויה, אך כמו שצינתי למעשה מדובר גם בסוג של תקשורת פנימית של הבנה והפנמה.

אני לא מטיף לעידוד בכי או הזלת דמעות, זו פשוט פונקציה אנושית שכדאי להתייחס אליה בפרופרציות מתאימות, וכמו שאני מציין היא למעשה גם אמצעי חשוב של עיבוד והפנמה.