בנים מתבגרים שמתחילים לדבר בקליניקה

אני נתקל בהרבה תלונות של הורים, על השתקנות וההסתגרות של בניהם המתבגרים. לעיתים הסיבה לכך היא דפוס אישיותי שנועד להצדיק את הסטראוטיפ הגברי - זה שלא מדבר, מקמץ בהבעת ריגשות ובוחר להיות יותר ב- doing ופחות ב- being, ולעיתים מדובר בצורך מודחק של המתבגר, שרק מחכה לפרוץ.

לא קל להתבגר. ההורים והמבוגרים אומרים שזו התקופה הטובה בחיים כשבפועל ההתבגרות היא אחת התקופות הקשות בחייו של אדם. המתבגר שרוי במצבי רוח וסובל מדימוי עצמי נמוך. מחקרים מוכיחים שדופמין (החומר שאחראי על מצב הרוח) חסר בגופם ולכן הם נוטים לפעולות קיצוניות במטרה לשפר את מצב הרוח. בני נוער שנמצאים על התפר שבין ילדות לבגרות מתמודדים עם חברת בנים צינית, ותחרותית, עם תביעה להישגיות בתחומי החיים השונים, ובמצב של בדידות וניתוק. מצד אחד, רצון לעצמאות והתפתחות ומצד שני, הסתגרות נמנעת מתוך חשש מהחדש ומהתביעה לפעולה. ולכל אלה מתווספים שאלת המיניות, יחסי מין, שימוש באלכוהול ובסמים ועוד ועוד.

אחד הנערים סיפר לי שהיה עד לתגרה במסיבה, שבה נחשף לאלימות קיצונית ולצורך להגן על עצמו מפניה. נער אחר סיפר על פעילות מינית קבוצתית שמסקרנת אותו מצד אחד, אבל נכנסת לתחומים "אפורים" ולא ברורים ומתנגשת בערכים שבהם הוא מאמין ושעליהם גדל. נער נוסף דיבר על החשש שמא לא יתקבל ליחידה קרבית או ל-8200 ועל איך הדבר ישפיע על הדימוי העצמי שלו, יחסיו עם חבריו ועם הוריו.

גיל ההתבגרות גם מתאפיין במקרים רבים בקונפליקט בין הנער לבין הוריו שמקורו בפער בציפיות ובהשקפות. היכולת של הנער לדבר בקליניקה מגשרת לעיתים קרובות על פערים אלה.

יש עוד הרבה קונפליקטים בגיל מורכב זה. מתן אפשרות לדבר עליהם במקום נטרלי מקצועי ומכוון, מומלץ לכל מי שיכול להקדיש לכך זמן ומשאבים.