חיילים שחוזרים מעזה ולבנון - טיפול בפוסט טראומה

חיילים שחוזרים הביתה מימי לחימה ארוכים ואחרי שהות ארוכה ואינטנסיבית בעזה ובלבנון, עם אדרנלין גבוה לאורך חודשים מגיעים לשיחה עימי ומדברים. הרבה סיפורים על תחושות אמביוולנטיות - משמעות רבה, חשיבות וגאווה, לצד אכזבה ממה שקורה בעורף המפוצל והקרוע.

בדיבור שמתפתח, אני מבחין בכמה ערוצים מרכזיים. יש שמעלים זיכרונות מאירועים של לחימה בעצימות גבוהה, היתקלויות מטווח קצר, קולות נפץ והבזקים, פגיעות בגוף וסיכון החיים לאורך זמן. יש שידגישו, את המפגש עם אוכלוסייה אזרחית בתוך שטחי הלחימה והדילמות המוסריות שמתעוררות כי הרי לחזות בעליבות ובמסכנות של האוכלוסייה לצד השנאה ותחושת הנקם, זה התרחשות שאינה קלה לעיכול. יש כאלה מתפתחת בהם תחושת אשמה כלפי אירועי לחימה שהשתבשו, שהיכו בחושים והותירו תחושת חרטה ואשמה שאינה מרפה. מה שמשותף להתרחשויותת נפשיות אלה שהן "גדולות" ועמוסות בהרבה מההתנהלות הרגילה בחיי היום ולכן יש צורך בעיבודה.

ציינתי שלושה מאפיינים עיקריים, שכל אחד מהם, בעל מטען מאוד גבוה. אירועים של לחימה בעצימות גבוה חושפים את החייל לעוצמות גבוהות ברמה הפיסיולוגית והרגשית. היום כבר ידוע, שעצם החשיפה לרעשים בעוצמות ושכיחות גבוהה גורמת לפגיעות ראש/הדף שיוצרות תסמינים גופנים ורגשיים קשים (טנטון, ירידה בשמיעה, מצבי רוח משתנים, קשיי שינה, כאבי ראש ועוד). לזה יש להוסיף צער ופחד עקב פגיעה של חברים שנפצעו או נהרגו בקרבות. כמו כן, חשיפה למראות קשים של הרס פיסי ואנושי. אדם שהתנהל במציאות היום יומית הרגועה של לפני ה- 7 באוקטובר, מושלך כהרף עין למציאות כל כך אחרת. הרי, חובה עליו שיגיב לכך בעוצמה. תאר/י לעצמך, כמה אנרגיה נדרשת מאדם לגייס, לטובת השינוי הזה של 180 מעלות, באורח החיים , בתנאי המחיה, ובעיקר בחשיפה לאירועים. הרי לא בכל יום טנק יורה פגז לידך ואתה לא רגיל להבחין בגופה נטולת חיים בשולי הכביש, והפעם זה לא במשחק מחשב מעורר התרגשות ונטול סכנה, אלא בחיים עצמם על כל המשתמע מכך.

אפשר להבחין גם בתופעה של הקושי בהסתגלות וחזרה לשגרה. ממצב של חשיבות ומשמעות רבה, כמי שנאבק על הגנה ותגובה למעשי החמאס אתה חוזר לשגרה אפרורית נטולת משמעות שרוויה במסרים פוליטיים סותרים ומעוררי ייאוש. ממציאות רוויות אדרנלין למשהו אפור, חסר ברק ואף מדכא. כך שאם צלחת את הפוסט טראומה הפוטנציאלית, כעת אתה חשוף להסתגלות מחדש.

לעיתים, במקרים קיצוניים, אני רואה חיילים שהורגלו למציאות קרבית אינטנסיבית במשך שנים, כמו הורגלו לצרוך סם מעורר ברמות גבוהות. שסובלים מסימפטומים פוסט טראומטיים מגוונים. חיילים, שמתקשים לחזר לשגרה ובעצם כמו מתנהלים במציאות חיים של ריצת עכבר במבוך ללא יציאה. מנסים לנהל אורח חיים נורמטיבי ללא הצלחה, מכיוון שהם התרגלו לאינטנסיביות גבוהה.

וקורה שעשית משהו תוך כדי לחימה ורצה המקרה שזה לא הייתה הפעולה המתאימה, ולעיתים אין כזאת, ואתה או חבר שילמתם על זה מחיר, זה בלתי נסבל ומקור בלתי נלאה לרגשות אשמה בלתי פוסקים, האשמה שמולידה כעס עצמי ויכולה להיות אובססיבית ולא מרפה. אינטנסיביות של לחימה מייצרת אדרנלין ברמות מאוד גבוהות, שעשויות להיות מאוד מספקות ואין להם אח ורע בשגרה, אך כשמשהו משתבש, וכמעט תמיד משהו משתבש, הסבל ורגשי האשמה באים לידי ביטוי ברמות גבוהות מאוד.

ויש את אלה, שלא משלימים עם המציאות המוסרית שנקרתה בדרכם. הרי כולנו נסייע לקשיש/ה לחצות את הכביש ואילו כאן אנחנו עושים דברים שאינם עולים עם המוסר הבסיסי. כאן אתה נתקל בסבל אנושי ועליבות שגם ברמות השנאה והנקמה הם קשים מנשוא. כי הרי גוף זה גוף. אתה מורגל לראות גוף באופן אנושי בלי קשר לעמדותייך הפוליטיות. אז או שאתה אשם ומפוצל בתוכך, ואז אתה חסר שקט, אשם ואף חוטא בתפיסתך. או שאתה משמיע הצהרות מתקפות פנימה והחוצה כל הזמן, כדי להתמודד עם הדיסוננס הקשה וגם בזה יש הרבה השקעת אנרגיה, התשה ופיצול.

יש מי שמתייחס למלחמה כמו אל משחק ספורט. סופר את עוצמת הצבא מבלי להבין באיזה מחיר נפשי אישי היא מושגת, והוא הרי לא עזב את הכורסא מעולם, אך זכאי לפרשנות רחבת היקף מטעם עצמו. או לשמוע באיזה reels, חרדי מזרם קיצוני, שטוען שבתפילות מגינות עלינו אך לא מעוניין לקחת חלק בהגנה בפועל. בעצם אלו שני סוגים של אנשים שלא משלמים אותו מחיר כמוך וממשיכים לדבר במילים ריקות, וגם זוכים להגנתך, בכך לפחות אתה משוכנע.

יש כרגע שכבה שלמה של בוגרים צעירים וצעירות, שרובם נולדו אחרי שנת אלפיים (לערך), שמשרתים בסדיר ומילואים ושותפים לחוויה שהיקפה גדול ואולי מרגישים משהו ממה שאני מתאר, ברמות משתנות.

כל חייל נושא סיפור ייחודי. צריך להקשיב לו, לתת לו מקום, ולעשות זאת עכשיו כדי שהדברים לא יקננו, יגדלו ויתפרצו בעתיד באופן פוגעני. אפשר לצמוח מהמורכבות ולא להיוותר פוסט טראומתיים, לשם כך צריך להתייחס, לקיים שיח, להקשיב, להתמודד ולא להיתקע.